
נתונים היסטוריה ומידע כללי
- My Cuba Trip
- אפריל 18, 2020
- כתב| שחר גל
הממשל בקובה
סוציאליסטית בפוליטיקה שלה וקומוניסטית באידיאולוגיה
מבטיחה דיור ועבודה לכל האזרחים, וגם מספקת בריאות וחינוך חינם. ההוצאה הגדולה ביותר של הקובנים היא על מזון.
רוב האזרחים לא יכולים להתפרנס רק ממשכורת ממשלתית, ולכן נאלצים לעבוד בעבודה נוספת.
כללי
שטח: 106,440 קמ"ר
אוכלוסיה: 11,326,616 נפש (2020)
שפות: ספרדית
עיר בירה: הוואנה
מטבע מקומי: פסו קובני
אזור זמן: GMT -5:00 (מאחרת את ישראל ב-7 שעות)
קידומת חיוג: 53
כיסוי סלולר: טלפונים סלולרים בתקן GSM פועלים ברוב אזורי המדינה
ויזה: ישראלים זקוקים לויזה
שגרירות ישראלית: אין שגרירות ישראלית בקובה
דת: נוצרים קתולים: 85%
אחרים ( פרוטסטנטים, עדי יהווה, יהודים)- 15%
שפה רשמית: ספרדית

נתונים כלכליים
תמ"ג (2016): 77.9 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש (במונחי כוח קנייה, 2010): 113.7 מיליארד דולר
צמיחה שנתית (2014): % 2.4
סה"כ עובדים במשק: 6.1 מיליון איש
מועסקים בענפים: חקלאות: 20% , תעשייה: %19.4 , שירותים: 60.6%
אחוז אבטלה (סוף 2015 ): 4%
אינפלציה (סוף 2014): % 2.9
ענפי חקלאות עיקריים: סוכר, טבק, הדרים, קפה, אורז, תפו"א, עדשים, משק חי.
ענפי תעשייה עיקריים: הפקת סוכר, טבק, בנייה,כימייה, פלדה, בטון, מיכון חקלאי, תרופות.
יצוא סחורות ושירותים שנתי (2014): 3.311 מיליארד דולר.
יעדי יצוא עיקריים: סין, קנדה, ספרד, הולנד.
יבוא סחורות ושירותים שנתי (2014): 10.25 מיליארד דולר.
ארצות יבוא: ונצואלה, סין, ספרד

היסטוריה על קצה המזלג
27 באוקטובר 1942 – כריטופר קולומבוס מגיע לקובה ומתאר אותה "כאדמה היפה ביותר ששזפה עין אדם מעולם".
1512 – מוביל דייגו ולסקס משלחת מהיספניולה – (האי הסמוך דומינקנה וההאיטי) על מנת לכבוש את קובה.
סוף 1514 – מוקמות כבר שבעה מושבות (בארקואה, סנטיאגו דה קובה, באיימו, קמאגווי, סנקטי ספיריטוס, טרינידד והוואנה). מנהיגי האינדיאנים אטואי וגואמה שמרדו בספרדים הועלו על המוקד.
1522 – עקב ביטול 'האנקומיאדה' (גיוס הילידים האינדיאנים וניצולם המשווע לעבדות) והחל יבוא של עבדים אפריקניים.
1555 – הוואנה נבזזת ע"י שודדי ים, ומתחילה בניית ביצורים בהוואנה ובסנטיאגו
13 באוגוסט 1762 ספרד מעורבת במלחמת שבע השנים בין בריטניה לצרפת, הספרדים נכנעים והבריטים שולטים באי במשך 11 חודשים, והתקופה זו מייבאים 400.000 עבדים אפריקאים נוספים בעקבות מרד העבדים בהאיטי .
1763 – חוזרת קובה לידי הספרדים בהסכם פאריז בתמורה לפלורידה, וכפיצוי קיבלו הספרדים את מחוז לואיזאנה מידי הצרפתים.
בשנים 1848 – 1854 הציעו האמריקנים לספרד כ 130 מליון דולר בניסיון לקנות את קובה (זאת מאחר ובשנים אלו התחזק מעמדה של קובה כיצרנית הסוכר הגדולה בעולם) הספרדים סרבו והביאו עבדים נוספים כדי להגדיל את תעשיית הסוכר.
1865 – הופסק ייבוא העבדים האפריקאיים ובמקומם הובאו סינים ואינדיאנים ממקסיקו.
10 בנובמבר 1868- מכריז מנואל סספדס על התקוממות נגד ספרד ומעודד את בעלי המטעים לנקוט אמצעים נגד הכתר הספרדי, וקורא לביטול העבדות.
אפריל 1869 – נסחו המורדים חוקה לביטול העבדות ובחרו במנואל סספדס לנשיאה הראשון של קובה.
אוקטובר 1873 – סספדס מודח מכיסאו ונהרג כשהספרדים טמנו לו מארב.
1895 – בהנהגת חוסה מרטי, אנטניו מסאו ומקסימו גומז יצאו שוב המורדים שהיו נחושים בעצמאות למלחמה ואף נחלו הצלחה. אבל חוסה מרטי נהרג בקרב חודש וחצי לאחר שפתח במלחמה.
1896 – מסאו וגומס שהיו מודעים לטעויות שנעשו במלחמת העצמאות הראשונה המשיכו מערבה כשהם מותירים הרס באזור האוריינטה. בדצמבר 1896 נהרג גם מסאו מדרום להוואנה.
ינואר 1898 – נשלחת ספינת קרב אמריקאית במטרה להגן על אזרחי ארה"ב בקובה. ומתפוצצת ב 15 בפברואר בנמל הוואנה הסיבה לא ידועה עד היום. לאחר אסון הספינה מיין, מנסה ארה"ב לקנות את קובה מספרד בתמורה ל 300 מליון דולר, הספרדים מסרבים ומתחילה מלחמה בין ארה"ב לספרד שמותירה חללים ופצועים רבים.
17 ביולי 1898 – ספרד נכנעת ותיאודור רוזוולט שהשתתף בעצמו בקרבות מכריז על הניצחון.
12 דצמבר 1898 – חותמים האמריקאים והספרדים על הסכם שלום (הקובנים כלל לא הוזמנו לטקס) החלטת טלר (סנאטור אמריקאי) חייבה את ארה"ב לכבד את זכותה של קובה. למרבה המזל החלטה זו מנעה מארה"ב לספח את קובה.
נובמבר 1900 – כונסו נבחרים קובנים ע"י מושל קובה מטעם ארה"ב על מנת לנסח חוקה לעצמאות קובה.
הסנאטור אורוויל פלאט הוסיף נספח לחוק הכיבוש הצבאי של ארה"ב לפיו אחד התנאים למתן עצמאות היה לחתוך נתח של כ 116 ק"מ משטחה של קובה באזור מפרץ גוואנטאנמו. (הבסיס הוקם במטרה לשמור על נתיב הגישה המזרחי לתעלת פנמה, למים הכלא האמריקאי גוואנטאנמו הידוע לשמצה). נספח זה מאפשר לאמריקאים להתערב צבאית בעניינים הפנימיים של קובה בכל רגע נתון. הקובנים שחששו מכיבוש צבאי לזמן בלתי מוגבל קיבלו את התיקון בחריקת שיניים כאפשרות הגרועה פחות.
20 במאי 1902 – הופכת קובה לרפובליקה עצמאית.
ארה"ב מעורבת מאחורי הקלעים בכל המהלכים הפוליטיים של הרפובליקה ובכך יוצרת מעין משטר של ממשלות בובות חלשות מושחתות ותלותיות. השליטה של ארה"ב באדמות במכרות ובתעשייות הקובניות הייתה גדולה ומשמעותית.
השליטים הרודנים הנהיגו שלטון אימים בחסות האמריקאים ובתקופת היובש בארה"ב פרחה בקובה תעשיית שהתבססה על הימורים אלכוהול וזנות.
1925 – 1933 שולט בקובה חרארדו מצאדו מוראלס.
4 בספטמבר 1933 – עולה לשלטון פולחניו בטיסטה ומספיד לשתי ממשלות נוספות מושחתות ומשוללות יכולת.
10 במרץ 1952 – יוזם בטיסטה מהפכה צבאית ועולה שנית לשלטון.
26 ביולי 1953 – מוביל פידל קסטרו 119 מורדים למתקפה על המחנה הצבאי מונקדה שהיה חשוב מבחינה אסטרטגית, המתקפה נכשלה לאחר שפטרול צבאי זיהה את שיירת המכוניות והרס את גורם ההפתעה.55 מורדים שנלכדו עונו באכזריות והוצאו להורג.
פברואר 1955 – זוכה באטיסטה בבחירות לאחר שזייף את תוצאותיהן ומשחרר את כל האסירים הפוליטים בהם פידל קסטרו במחווה של רצון טוב. פידל וראול בורחים למקסיקו ומנסים לארגן מחדש את המרד.
25 בנובמבר 1956 עלתה קבוצה של 82 אנשי התנועה על היאכטה "גראנמה", ועשו את דרכם לכיוון קובה.
ב 2 בדצמבר הם נחתו בפלאיה לאס קולוראדאס שבחופה הדרום מזרחי של קובה, במחוז אוריינטה. המיקום לא היה מקרי מאחר ובשנת 1895 הגיע לאותו אזור חוסה מארטי, שהוביל את המאבק הקובני לעצמאות מספרד.
לאחר הנחיתה החלו לנוע לכיוון הסיירה מאסטרה, רכס הרים מיוער בו הקימו את מפקדתם. בדרכם לסיירה מאסטרה נתקלו המורדים בכוחות צבא, שהרגו את מרביתם. היתר נמלטו, בקבוצות קטנות, עד שהצליחו להתאחד מחדש.
אותה קבוצה, שכללה את האחים קסטרו, קמילו סיינפואגוס וצ'ה גווארה, הייתה לגרעין הקשה של הנהגת התנועה.
עד 1958 – עסק קסטרו בבניית כוחו ובהתקפות גרילה על צבאו של בטיסטה באזור הסיירה מאסטרה. באותה תקופה, הצליח קסטרו להשיג שליטה צבאית באזור, על אף הנחיתות המספרית והתשתיתית. באמצעות הוצאה להורג של מי שנחשד כתומך בבטיסטה.
21 באוגוסט יצא קסטרו למתקפת נגד. הכוח בפיקודו של קסטרו נע לכיוון סנטיאגו, בעוד כוחות בפיקודם של גווארה, קמילו סיינפואגוס וויליאם אלכסנדר מורגן נעו מערבה. הכוחות שהתקדמו מערבה צברו בדרכם ניצחונות ותומכים.
29 בדצמבר 1958, חסמו כוחותיו של גווארה מסילת ברזל ולכדו בה רכבת עמוסה בחיילים, בתחמושת ובאספקה, בסמוך לסנטה קלרה. בקרב שנמשך שעה וחצי בלבד, הצליחו להשתלט על הרכבת.
ב-31 בדצמבר 1958 תקפו כוחותיו של גווארה, אליהם חברו כוחותיו של סיינפואגוס, את סנטה קלרה עצמה. לאחר שרשרת הכשלונות של צבא בטיסטה, המוראל של חייליו היה ירוד. עד אחר הצהריים באותו היום נפלה העיר בידי המורדים.
1 בינואר 1959 נמלט בחשאי לרפובליקה הדומיניקנית, ובכך הגיע הקץ לשלטונו. באותו היום עוד המשיכו קרבות ברחבי המדינה
2 בינואר 1959 נודע דבר הימלטו של בטיסטה מהמדינה, והצבא בסנטיאגו דה קובה נכנע לכוחותיו של קסטרו שצרו על העיר, ללא קרב. באותו היום הגיעו גווארה וסיינפואגוס להוואנה. קסטרו עצמו הגיע לבירה.
8 בינואר 1959 היגיע פידל קסטרו להוואנה בסיומו של מסע ניצחון ברחבי המדינה.
משנת 1959 החל משטר המהפכה הנשמר עד ימים אלו.
ארצות הברית הכירה בשלטון קסטרו כבר ב-7 בינואר, והנשיא אייזנהאואר אף החליף את שגרירו בהוואנה, שהיה מקורב לבטיסטה. התפיסה הרווחת בארצות הברית הייתה שיש להשאיר את קובה בתוך מעגל ההשפעה האמריקני. עם זאת, בתוך חודשים ספורים החלו להישמע בארצות הברית קולות בדבר הצורך בהחלפתו של קסטרו במנהיג נוח יותר לארצות הברית.
בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. בתי הזיקוק, שהיו בבעלות אמריקנית, סירבו לזקק את הנפט, ובתגובה הלאימה אותם קובה, כמו גם רכוש של חברות אמריקניות נוספות. בהמשך, ביצעה קובה רפורמה אגררית שהגבילה את הבעלות על קרקעות פרטיות. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו במהירות.
3 בינואר 1961 ניתקה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה.
3 בפברואר 1962 הטילה עליה אמברגו, שנכון לשנת 2020 עדיין עומד בתוקפו. במקביל להידרדרות היחסים עם ארצות הברית, מצאה לה קובה בת ברית חדשה – ברית המועצות, יריבתה הגדולה של ארצות הברית בעידן המלחמה הקרה.
קסטרו, שהמהפכה שהנהיג לא נועדה להפוך את קובה למדינה קומוניסטית, החל לצעוד בכיוון זה. ב-16 באפריל 1961 הכריז כי המהפכה הייתה מהפכה סוציאליסטית, ובנאום לאומה שנשא ב-2 בדצמבר אימץ את הקומוניזם.
ב-15 באפריל 1961 הפציצו מטוסים הנושאים סימול קובני מזויף ושהוטסו בידי גולים קובנים, בסיסים של חיל האוויר הקובני.
ב-17 באפריל 1961 ,יומיים לאחר ההפצצה ויום לאחר שקסטרו הכריז כי המהפכה היא סוציאליסטית, נחת גדוד של כ-1,400 גולים, שאומן ומומן בידי כוחות ה CIA, מערבית לסיינפואגוס, במקום המכונה "מפרץ החזירים" האמריקאים קיוו כי נחיתת הגולים תצית התנגדות עממית לקסטרו, שתפיל את משטרו. התנגדות זו לא באה, הפלישה נכשלה, ורוב הגולים שנטלו בה חלק נהרגו או נשבו. במקביל, שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי חיל האוויר הקובני. הנשיא קנדי העדיף שלא להיגרר למלחמה, והורה לצבאו שלא לסייע לגולים הקובנים.
ב-19 באפריל נכנעו הגולים סופית. כתוצאה מהפלישה הכושלת, לא רק שקסטרו לא הודח, אלא שמעמדו אף התחזק.
באוקטובר 1962 גילו מטוסי ביון אמריקנים משגרי טילים בשטחה של קובה. בהודעה ששודרה בטלוויזיה, הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך. מיד אחר כך הטיל הצי האמריקני מצור ימי על קובה.
נשיא ברית המועצות, חרושצ'וב, שיגר מסר לקנדי, ולפיו הטילים נועדו למטרה הרתעתית ולא למטרת התקפה, וכי הוא נכון להוציאם מקובה אם ארצות הברית תתחייב שלא לפלוש לקובה. לאחר מכן, הוסיף תנאי נוסף – פינוי בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. במקביל, ספינות סובייטיות החלו לעשות דרכן לאזור קובה. המתיחות הגיעה לשיאה, ועלה חשש כי תתלקח לכדי מלחמה גרעינית בין המעצמות. בסופו של דבר הודיע קנדי כי הוא מקבל את התנאי הראשון של חרושצ'וב (ובאופן חשאי קיבל גם את התנאי השני). במהלך נובמבר הוצאו הטילים מקובה, וב-20 בנובמבר הוסר המצור הימי.
עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 איבדה קובה לא רק בת ברית, אלא גם את הבסיס הכלכלי שלה.
כ – 80% מהסחר הבינלאומי של קובה היה עם ברית המועצות. מוצרים שונים, ובהם נפט, לא הגיעו עוד למדינה, ולמוצרים שהיא עצמה ייצרה לא היה עוד שוק. כתוצאה מכך, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף, והממשלה הכריזה על "תקופה מיוחדת" (PERIODO ESPECIAL). במהלך התקופה המיוחדת צומצמו שירותי התחבורה ואספקת החשמל, והונהג קיצוב של מוצרי מזון.
ארצות הברית קיוותה שהמשבר הכלכלי יביא לנפילת קסטרו, והקשיחה את האמברגו שהטילה על קובה. מספר אירועים של מחאות נגד הממשלה אמנם נרשמו, אך הממשלה הצליחה להתגבר על כל כיסי ההתנגדות.
ב 1996 בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות.
לשם כך, אף הותר השימוש בדולר האמריקני במדינה, ונפתחו חנויות מיוחדות שבהן נמכרו מוצרי מותרות במטבע לתיירים המכונה פסו קונברטיבלה (CONVERTIBLE או CUC). למעשה, הונהגו בקובה שתי כלכלות נפרדות – אחת התבססה על ה-CUC ואחת התבססה על הפסו.
עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 איבדה קובה לא רק בת ברית, אלא גם את הבסיס הכלכלי שלה.
כ – 80% מהסחר הבינלאומי של קובה היה עם ברית המועצות. מוצרים שונים, ובהם נפט, לא הגיעו עוד למדינה, ולמוצרים שהיא עצמה ייצרה לא היה עוד שוק. כתוצאה מכך, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף, והממשלה הכריזה על "תקופה מיוחדת" (PERIODO ESPECIAL). במהלך התקופה המיוחדת צומצמו שירותי התחבורה ואספקת החשמל, והונהג קיצוב של מוצרי מזון.
ארצות הברית קיוותה שהמשבר הכלכלי יביא לנפילת קסטרו, והקשיחה את האמברגו שהטילה על קובה. מספר אירועים של מחאות נגד הממשלה אמנם נרשמו, אך הממשלה הצליחה להתגבר על כל כיסי ההתנגדות.
ב 1996 בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות.
לשם כך, אף הותר השימוש בדולר האמריקני במדינה, ונפתחו חנויות מיוחדות שבהן נמכרו מוצרי מותרות במטבע לתיירים המכונה פסו קונברטיבלה (CONVERTIBLE או CUC). למעשה, הונהגו בקובה שתי כלכלות נפרדות – אחת התבססה על ה-CUC ואחת התבססה על הפסו.

20 עובדות על קובה
קובה של 50 השנים האחרונות, נחשבת כמדינה נחשלת מבחינה טכנולוגית ותעשייתית, אולם במאה הקודמת הייתה בחזית הקידמה, מהראשונות ומהמובילות בהישגים בהשוואה למדינות מרכז ודרום אמריקה.
1. כריסטופר קולומבוס עגן לראשונה בחופי קובה ב 28.10.1492. ביומן המסע שלו תיאר את האי במילים 'האי הזה הוא ללא ספק המקום היפה ביותר ששזפה עינו של אדם מעולם'.
2. בקובה יצאה מהדורת העיתון הראשונה בשנת 1764.
3. בקובה הופעלה הרכבת הראשונה בשנת 1837 כמו גם החשמלית הראשונה שנסעה לאורך4 ק"מ בשנת 1900.
הטיסה הבינ"ל הראשונה של מדינות אמל"ט מקובה לקי ווסט בפלורידה בוצעה ע"י טייסים קובנים במאי 1913.
4. קובה היא המדינה השנייה אחרי ארה"ב שהחלה לשדר שידורי צבע בטלוויזיה בשנת 1957.
5. קובה היא מקום הולדתו (1862) של המותג רום בקרדי, הטוב והמשובח בעולם.
6. יש סניף אחד של מקדונלדס, מאז 1986 נמצא בגואנטאנאמו בבסיס הצבא האמריקאי, לקובנים מעולם לא הייתה גישה אליו.
7. ארה"ב מעבירה לממשלת קובה צ'ק (המחאה) על סך 4,085 $ בכל חודש, כתשלום עבור "שכירת" מפרץ גואנטנמו. הממשל הקובני פדה את התשלום רק פעם אחת.
8. קובה נחשבת לאחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום האוריינות. 99.8% יודעים קרא וכתוב.
9. באוניברסיטת הוואנה נמצא הקמפוס הגדול ביותר לרפואה, כ 25 אלף סטודנטים מקובה ומכל העולם לומדים ומשתלמים בתחום זה. בקובה, יחס רופא מטופל מהגבוהים בעולם.
10. בקובה חי הייצור הקטן ביותר בתבל. הצפרדע (ELEUTERODACTILUS) גודלו כ 10 מ"מ (מפורסם בשיא גינס).
11. השיא העולמי בקפיצה לגובה 2.43 שעדיין לא נשבר משנת 1989 מאז המשחקים האולימפיים ברומניה, שייך לקובני בשם חוויאר סוטומאייר.
12. לאחר עלייתו לשלטון, הורה פידל קסטרו להחרים ולהשמיד את כל משחקי ה"מונופול" במדינה, על מנת למנוע מהקובנים חשיפה להשפעות "החזירות הקפיטליסטית", כדבריו.13. הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה שייך לפידל קסטרו, אשר נאם בעצרת האו"ם ב 1960 כארבע וחצי שעות, בנאום זה האשים את ארה"ב באימפריאליזם.
14. כשלו למעלה מ 600 ניסיונות, במטרה להפיל את משטרו של פידל קסטרו.
15. בשנת 2000 הורה פידל להקים פסל של ג'ון לנון, פידל העריץ את להקת הביטלס.
16. כותב ההמנון של גואטמלה, הוא קובני בשם חואקין פלמה.
17. עד לשנת 2008 נאסר על המקומיים להחזיק בטלפונים ניידים. כיום מפעילה הממשלה רשת תקשורת סלולרית לרווחתם. אף שמדובר ברשת תקשורת מתקדמת יחסית, עם תשתית המאפשרת התחברות לאינטרנט, אפשרות זו הייתה חסומה עד שנת 2014.
18. כחלק מהאמברגו האמריקאי על קובה, עדיין לא ניתן לייבא למדינה משקאות של חברת "קוקה-קולה" מארה"ב או לייצרם במדינה. על אף האיסור, הקובנים מייבאים את משקאות החברה מנציגתה במקסיקו, ומוכרים אותם במחירים מופקעים, בעיקר לתיירים. לעומת זאת, המקומיים מסתפקים במשקה "טו-קולה" שטעמו אינו מזכיר את זה של המותג העולמי המפורסם.
19. ב 2 בספטמבר 2013, לאחר ארבעה ניסיונות שכשלו, הראשון שבהם ב-1987, הצליחה השחיינית בת ה 64 דיאנה ניאד להפוך לאדם הראשון ששחה מהעיר הוואנה למפרץ פלורידה ללא סנפירים וללא הגנה מפני כרישים. סיפורה הפך למקור השראה.
20. הסיגר הקובני נחשב לטוב והמשובח בעולם.

המנהיגים של קובה
גיבורי העצמאות הקובנית
כמעט בכל כיכר או מרכז עיר, יופיעו דיוקנאות פסלים כרזות של גיבורי המהפכה בקובה.
אין המדובר בפידל קסטרו או בצ'ה גוווארה המוכרים למרביתנו, אלא למנהיגים קובנים פטריוטים שנלחמו במלחמת 10 השנים בין קובה לספרד, ושחררו את קובה מעול הקולוניאליזם הספרדי.
אולם את עיקר תשומת הלב ההיסטורית כבשו לוחמי המהפכה שתמונותיהם מתנוססות כמעט בכל קרן רחוב בקובה.
על מנת להכיר ולזהות את האנשים על קצה המזלג להלן הסבר קצר על כל אחד מדמויות המופת של ההיסטוריה הקובנית.
Carlos Manuel de Cecpedes

לוחם חופש קובני הנחשב לאבי העצמאות הקובנית. סספדס היה בעל אדמות ומטעי סוכר קריאולי (ספרדים שנולדו בעולם החדש בקובה) שהתקומם נגד מדיניות הראקציונית של ספרד וכנגד היחס הועדף של ספרד כלפי הפנינסולארס (תושבי האי שנולדו בספרד). ב-10 באוקטובר 1868 הכריז דה סספדס על עצמאותה של קובה בעיר יארה וכמובן כדוגמא אישית שחרר את העבדים שהיו ברשותו. בכך ירה את יריית הפתיחה של מלחמת עשר השנים עם ספרד העקובה מדם. ב 10 באפריל 1868 נבחר לנשיא הרפובליקה של קובה. ב 1878 נחתם הסכם המעניק זכויות לתושבי האי. 1893 השוואת מעמדם של התושבים השחורים ללבנים בקובה.
Jose Marti Perez

סופר, משורר, עיתונאי, צייר ומדינאי קובני, מנהיג התנועה לעצמאות קובה. נחשב לגיבור לאומי ואבי האומה בקובה.
נולד בהוואנה ב 1853 לאב ספרדי ואם שמוצאה מהאיים הקנריים.
פרסם מסה ביקורתית נגד ספרד הקולוניאלית ונאסר באשמת בגידה.
פעל בקרב הגולים הקובניים לגיוס תמיכה בעצמאותה של קובה והרבה להתבטא נגד סיפוחה של קובה לארה"ב. רבים ממאמריו הוקדשו לגינויה של ארה"ב והאימפריאליזם שהיא מייצגת. הוא האמין כי רק מעמד הפועלים יכול להוביל את המאבק לשחרור. בינואר 1895 עזב את ארה"ב שם שהה כגולה כדי לחדש את המלחמה לעצמאות האי יחד עם אנטוניו מסאו ומקסימו גומז.
מרטי שחיזק את המורדים ביכולת הארגון שלו והשכנוע מעורר ההשראה לגיוס כספים נפל בקרב במאי נגד הצבא הספרדי כחודש וחצי מפתיחת המלחמה.
Antonio Maceo

פטריוט צבאי קובני, נולד לאב מוונצואלה ואמא שחורה.
היה בן 20 כשהושמעה ההכרזה לעצמאות של סספדס ב 1868 בעיר יארה.
ההכרזה שלמעשה פתחה את מלחמת 10 השנים.
הוא התגייס מיד יחד עם אביו ואחיו לכוחות המורדים והתקדם עד לתפקיד של עוזר לגנרל מקסימו גומז.
אנטניו נודע כלוחם הירואי וזכה לשבחים רבים כמנהיג ואף היגיע לדרגת אלוף. הוא השתתף ב10 שנות המלחמה והביס את כוחות הספרדים פעמים רבות.
התנגד להסכם השלום ב 1878 והמשיך מהמזרח לכיוון פינר דל ריו.
ב -7 בדצמבר 1896, בדרך לראיון עם מקסימו גומז, נפל במהלך לחימה בסן פדרו, פרובינציה של הוואנה.
Fidel Roz Castro

מנהיג המהפיכה הקובנית, יליד 1926. בן לאב יליד ספרד שהגיע לקובה כחייל והקים חווה חקלאית מרשימה ולאם לא נשואה לינה, שהייתה משרתת הצעירה מאביו ב 27 שנים. עו"ד מחונן, נואם בחסד, פוליטיקאי, ומנהיג נערץ.
ב26 ביולי 1953 עמד בראש התקפה חמושה על מחנה הצבא מונקאדה, במחוז אוריינטה.
כשמונים מן המתקיפים נהרגו וקסטרו נלקח בשבי, נשפט, וכבר אז הצהיר: "ההיסטוריה תזכה אותי". נדון לחמש עשרה שנות מאסר, שוחרר בחנינה כללית ב 1955 וגלה למקסיקו.
שם חבר לצ'ה גווארה ויחד עמו ועם לוחמים נוספים הגיעו עם הספינה גראנמה לקובה, ומשם בהרי הסיירה מאסטרה באזור סנטיאגו ניהלו את המהפכה מול הרודן פולחניו בטיסטה.
זמן קצר לאחר שהפך לראש המדינה הלאים קסטרו את כל הנכסים שהיו בבעלות אמריקאית ובנוסף חבר לברה"מ בשנים 61-91.
כ 600 ניסיונות לחסלו במהלך שנות שלטונו לא צלחו.
מ 1959 ועד 2008 הפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי.
במהלך יוני 2006 קסטרו העביר את סמכויותיו לאחיו הצעיר ראול לאחר שאושפז לצורך ניתוח בשל דימום בבטנו.
נפטר בגיל 90, קבור בחלקת גדולי האומה בבית הקברות בסנטיאגו.
Ernesto Rafael Guevara

יליד ארגנטינה, רופא, מהפכן, מרקסיסט ופוליטיקאי אשר מילא תפקיד משמעותי במהפכה הקובנית.
בשנת 1949 יצא למסע הראשון מבין מסעותיו הרבים, והתוודע אל האינדיאנים המדוכאים והעניים. בהיותו סטודנט לרפואה נחשף לבעיות הרפואיות והחברתיות של השכבות העניות.
שנתיים לאחר מכן יצא לטיול הפעם נוסף עם חברו הביוכימאי אלברטו גרנאדו, בדרום אמריקה. המראות שראה: רודנות, עוני וסבל גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם.
ב 1955 פגש במקסיקו את האחים קסטרו והפך לאחד המפקדים המובילים במהפכה הקובנית. שירת כשר הכלכלה והתעשייה והפך לשגריר נודד ויועץ למדינות חלשות (ביקר גם בעזה).
ב 1967 הגיע לבוליביה על מנת לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה. נתפס על ידי הצבא והוצא להורג. ב 1997 הועלו עצמותיו לקובה. נטמן בעיר סנטה קלרה. דמותו הפכה סמל לחופש ושחרור.
Camilo Cienfuegos

קמילו סיינפואגוס נולד למשפחה אנרכיסטית בהוואנה. בגיל 16 החל גם בפעילות פוליטית, כשהצטרף להפגנות נגד העלאת תעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית. ב-1953 היגר סיינפואגוס לארצות הברית, אך בשל מה שהגדיר כניצול העובדים בה, שב לקובה. לאחר שובו, הצטרף לתנועת סטודנטים מחתרתית שהתנגדה לשלטונו של פולחנסיו בטיסטה.
בהמשך נסע למקסיקו, שם פגש את פידל קסטרו, שעסק בהכנות למהפכה.
בנובמבר 1956 הצטרף ל-81 מהפכנים נוספים שעלו על סיפונה של הגראנמה. במהלך 1957 היה סיינפואגוס לאחד ממנהיגי המהפכה, וקיבל את הדרגה "קומנדנטה" (COMANDANTE). לאחר כישלון מבצע וֶרָאנוֹ של בטיסטה, פתחו המורדים במתקפת נגד. סיינפואגוס עמד בראש אחד משלושה טורים שנעו מערבה, לכיוון סנטה קלרה. הטור בפיקודו יצא לכיוון בסיס צבאי ביגואחאי, והוא כלל 60 לוחמים בלבד (כרבע מכלל כוחותיו של קסטרו). הוא צבר תמיכה רבה בדרכו, ועד הגיעו ליגואחאי כבר מנה הטור קרוב ל-500 לוחמים. קמילו חבר לכוחותיו של צ'ה בסנטה קלרה, בקרב שסימן את ניצחון המהפכנים.
לאחר עלייתו של קסטרו לשלטון, הצטרף סיינפואגוס לשורות הצבא, וסייע בדיכוי התקוממויות נגד הממשל החדש.
ב-28 באוקטובר 1959 עלה על טיסה מקמגואיי להוואנה. מטוסו נעלם מעל הים הקריבי, ולאחר מספר שבועות של חיפושים, הוכרז כמת. לפי שמועות שונות, מטוסו הופל בהוראתו של קסטרו או בשל טעות בזיהוי של חיל האוויר הקובני, אך היסטוריונים סבורים כיום כי מדובר בתאונה. לאחר מותו הוקם מוזיאון לזכרו ביגואחאי. דמותו של סיינפואגוס מופיעה על שטרות בערך של 20 פסו ועל מטבעות בערך של 40 סנטים. מדי שנה, ב-28 באוקטובר, נוהגים תלמידי בתי ספר להשליך פרחים לים או לנהר, לציון יום מותו.

לקבלת פרטים לטיול פרטי

זמינות 24 שעות
כל שירותי התיירות לקובה בקליק אחד
בית דגן, מנחם בגין 5 מתחם אמות פארקטק
(בניין ברן) כניסה צפונית

המידע המפורט סייע לכם שתפו והמליצו

Servicio Turisticos Locales En Toda Cuba
לטייל |להרגיש |ולראות את קובה בעיניים קובניות
Office
Calle irtudes #165 Centro Habana | Cuba
שד' מנחם בגין 5 אמות פארקטק בית דגן | ישראל
© כל הזכויות שמורות לאתר קובה מרכז מידע החוויה הקובנית.
אין להעתיק, לצלם מסך ולהשתמש בתוכן זה ללא אישור.