יהדות קובה, תקציר
LA ISRAEL פורטל הקשר הישראלי / בית אבי חי

בין הבניינים הקולוניאליים היפהפיים אך מתפוררים והמכוניות הישנות. בין המוזיקה והסיגרים, חיה היום בקובה קהילה יהודית המונה בין 900 ל-1,100 איש. קהילת יהודי קובה היא קטנטנה, אך עד למהפכה הקובנית של פידל קסטרו בשלהי שנות ה-50, היא הייתה גדולה ומשגשגת; הקהילה הגיעה לשיא גודלה ב-1935, אז מנתה כ-20 אלף איש.
לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו רבים מהם לארצות הברית, ובתחילת שנות ה-50 נשארו בקובה כ-15 אלף יהודים. סניפים של ארגונים יהודיים כגון השומר הצעיר, הבונד ובני ברית פעלו בקובה; בהוואנה הייתה שכונה יהודית מלאה במאפיות כשרות וחנויות הפונות לקהל היהודי; חמישה בתי כנסת פעלו בהוואנה לבדה. חברי הקהילה דיברו יידיש, ואפילו היו בה הוצאות ספרים יהודיות שפרסמו את כתביהם של סופרים ומשוררים מקומיים בשפת היידיש. המשורר אליעזר אראנאווסקי היה גאוות יהודי קובה שלפני הקומוניזם.

תנועת היהודים לקובה החלה במאה ה- 19. גל ההגירה הראשון היה של מהגרים מספרד, אחדים מהיהודים הגיעו גם מארה"ב בזמן השלטון האמריקאי בקובה בשנים 1989-1902. ההגירה ממזרח אירופה החלה בשנות ה- 30 והתחזקה לקראת מלחמת העולם השנייה.
בתחילת שנות העשרים מנתה הקהילה היהודית בקובה כ 5000 איש, בעקבות גלי ההגירה של יהודים ממזרח אירופה התרחבה הקהילה היהודית ל 25.000 נפש. עם עלייתו של קאסטרו לשלטון עזבו את קובה כמחצית מהיהודים בעיקר לארה"ב.
כיום מונה אוכלוסיית יהודי קובה כ 1000 איש כ 80% מהם מתגוררים בהוואנה הבירה שם קיימים גם שלושה בתי כנסת פעילים.
המרכז היהודי השני בגודלו נמצא ב סאנטיאגו דה קובה ובה חיים כ 80 יהודים. בעיר קאמגווי המונה ישנה קהילה המונה כ 40 יהודים.
עוד קהילות קטנות חיים בערים סיאנפאגוס , סנטה קלרה, גואטאנאמו, קאינאריאן סנקטי ספיריטוסו בקמאווי.
כיום בשל מיעוט היהודים בקובה התאחדו הספרדים והאשכנזים לקהילה אחת מאוחדת והתפילות הן בנוסח ספרדי.
אחת הבעיות בקרב יהודי קובה היא ההתבוללות ולכן קשה לשמור על מסגרת יהודית הולמת לאורך זמן, כמו כן ישנה גם הגירה מסיבית של יהודים בעיקר לארה"ב.
על אף הקשיים שהמדינה מערימה עליהם, חלק קטן מיהודי סנטיאגו דה קובה עלו לארץ וחיים היום בעיר באר שבע.

סיפורה של הקהילה היהודית בקובה הוא סיפור מופלא של קהילה אשר לאחר ארבעה דורות אבודים חוזרת וניעורה ושבה לשורשיה היהודי.
יהודי קובה של היום הם אלו ששרדו ניתוק ארוך של כ 40 שנה, ירידה משמעותית במספרם, מחסור ברבנים, בחזנים ובמורים מומחים, עוני של הקהילה ושל מוסדותיה, התבוללות לתוך התרבות הקובנית והגבלות (עד 1991) על קיום הדת. הכלל הסוציולוגי הקובע כי הדור השלישי זוכר את מה שהדור השני מנסה לשכוח פועל ככל הנראה בקובה.
כמובן, ארבעים שנות הבידוד, ובנוסף האתיאיזם והתעמולה המרקסיסטית והאנטי ישראלית גרמו נזק משמעותי לקהילה, שבא לידי ביטוי באיבוד משמעותי של הזהות היהודית ובכמעט מאה אחוזי נישואי תערובת. אך הנה, ארבעים שנות המדבר הסתיימו, ויהודי קובה מתחילים לשוב ליהדותם.

חיילים ומהגרים
ההיסטוריה של היהודים בקובה מתחילה ב-1492, כאשר כריסטופר קולומבוס ועמיתיו הגיעו לחוף הצפון מזרחי של הארכיפלג הקובני.
לצידו של קולומבוס צעד בקובה יהודי ספרדי שהיה עוזרו האישי והמתורגמן הראשי (ששלט במספר שפות) בשם לואיס דה טורס שיש המאמינים כי נולד בשם העברי יוסף בן הלוי שהוטבל כקתולי, עקב הגזרות החדשות בספרד.
עמו היגיעו יהודים נוספים, אשר מעללי האינקויזיציה דחפו אותם לתור אחר מקום שבו יוכלו לחיות בהשקט ובבטחה, אולם למעשה היה היהודי הראשון שדרך על אדמת קובה. עד שנת 1898, נאסר על היהודים להיכנס למושבות, מה שאילץ את הספרדים ממוצא עברי להתארגן בקהילות חשאיות, ודיווחו על מקרים של האינקוויזיציה נגד כמה "יהודאים" מגיל צעיר.

החל מראשית המאה ה-16 החלו להגיע לקובה יהודים אנוסים מהולנד ומפורטוגל, שנסו מגלי מהאינקוויזיציה ומהשלטון הפורטוגלי.
הקהילה היהודית הנוכחית בקובה איננה המשך רציף של אותם יהודים ראשונים. מקורה בחיילים יהודים מאמריקה שהשתתפו במלחמת ארצות הברית ספרד ב-1898, בה השתחררה קובה מהשלטון הספרדי.
בסוף המאה ה 19 כ 3,500 חיילים יהודים לקחו חלק במלחמה, וחלק מהם החליטו להתיישב בקובה ויסדו את בית הקברות היהודי הראשון, וב 1904 את בית הכנסת הראשון (יונייטד היברו קונגרגיישן, קהילה רפורמית).
לאחר מכן, במשך 50 השנים הראשונות של המאה העשרים, אלפי פליטים יהודים מתורכיה, מהמדינות הבלטיות, מפולין, מרוסיה, מלטביה ומארצות אחרות הגיעו לקובה מרביתם בעקבות עלית הנציזם בעיקר מתוך תקווה להמשיך משם לארצות הברית, אך התוצאה הייתה שרבים נותרו בקובה ושמחו מאד לחלוק את גורלם עם הקובנים.
עד 1925 היו 8,000 יהודים בקובה (כ-2,800 ספרדים וכ-5,200 אשכנזים). ב-1935 גדלה הקהילה היהודית של קובה ל-20,000 נפש.
ב 1952 היו 15,000 יהודים בקובה, כיוון שרוב פליטי המלחמה מצאו את דרכם לארצות הברית. יהודים השתתפו במלחמות העצמאות של המאה ה -19, ביניהם הפולני קרלוס רולוף והוראסיו רובנס האמריקני, פרקליטו של חוסה מרטי. באופן דומה, הגיבור הלאומי הקובני זכה לתמיכה במאבקו הספרדי המהפכני בארצות הברית ובג'מייקה. מספר גדול של יהודים השתתפו במלחמת ספרד ואמריקה.

למרות המהפכה
כשהתחוללה המהפכה של פידל קסטרו ב-1959, רוב רובם של הקובנים ראו בה פתח תקווה לעתיד טוב יותר.
בהאמינם להבטחותיו של פידל קסטרו לדמוקרטיה, צדק חברתי וחרות אישית, רוב הקובנים ובתוכם רוב אלו שכיום נמצאים בגלות במיאמי ובמקומות אחרים תמכו בחלומות ובתקוות אלו.
דווקא היהודים, אשר ברוב התנועות המהפכניות בהיסטוריה היו חברים נלהבים, מתוך גישה יהודית של תיקון עולם, הביעו גישה אחרת,
% 94 מתוך 15 אלף יהודי קובה עזבו את המדינה בשנים הראשונות של המהפכה והיגרו לארצות הברית, לישראל, לוונצואלה, לפנמה, לקוסטה ריקה פורטו ריקו ולארצות אחרות. הם לא ברחו מאנטישמיות, אלא מקומוניזם. רבים מהיהודים באי היו בעלי עסקים, ולא היה להם מה לחפש בקובה הקומוניסטית של קסטרו. המעטים שנשארו תמכו בקומוניזם או שהיו חילונים או שלא הייתה להם ברירה.
הגירה המונית זו יצרה משבר דמוגרפי חמור בקהילה היהודית, אשר ללא ספק נתנה את אותותיה על המשך דרכה.
למנהיג המהפכה פידל קסטרו לא הייתה בעיה עם יהדות באופן ספציפי. הקומוניזם כידוע שולל כל דת. יהודים לא חששו לחייהם ולא נאלצו להסתיר שנולדו יהודים, אך הם כן נאלצו לקיים חיים יהודיים מתחת לרדאר. "אלה שנשארו התבוללו או שמרו את היהדות שלהם בשקט, בדומה למה שקרה במזרח אירופה וברוסיה תחת הקומוניזם", ההבדל הגדול הוא שבקובה התקופה שבה היה צריך להסתיר את הדת הייתה קצרה יותר, מ-1959 עד 1991. זה בסך הכול דור אחד, אז גם אלו ששמו את היהדות בצד, עדיין זכרו".

בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, בוטלו החוקים הללו, ובאופן יחסי, הושב חופש הדת לקהילה היהודית המקומית. עם נפילת ברית המועצות, הגיע עוני גדול לקובה, וקסטרו הבין שבזמנים קשים העם זקוק לאמונה. היות שבקומוניזם נעשה קשה להאמין, הוא החזיר את הדת. אז החלה קהילת יהודי קובה, שהקומוניזם כמעט והכחיד, להשתקם. החופש הדתי החדש פתח את השער לסיוע יהודי מבחוץ, כמו למשל מהג'וינט. נשלחו אוכל כשר ותרופות ומומנו חגיגות בחגים ופעילויות לקהילה. המצב הכלכלי הקשה בקובה הוא כמובן לא בעיה יהודית ייחודית, אלא בעיה כללית המשפיעה על תושבי קובה כולם.

ההיסטוריה של הקהילה היהודית של קובה בארבעים השנים אחרונות היא ההיסטוריה של ששת האחוזים הנותרים מקהילה מצליחה וגאה. זוהי ההיסטוריה של אלה שנשארו ושל צאצאיהם.
היהודים שנשארו היו אלה שהאמינו במהפכה, או אלה שהיו מבוגרים מדי מכדי להתחיל בחיים חדשים.
גם לאחר המהפכה, החיים היהודיים המשיכו ושירותי הדת מעולם לא הופסקו. חמשת בתי הכנסת בהוואנה המשיכו לפעול והתקיימו בהם תפילות.
החברים הוותיקים ביותר של הקהילה, אנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם, היו הגיבורים האמיתיים של הקהילה והובילו את חיי הדת במשך כל שנות המהפכה הקובנית, למרות קשיים רבים ואתגרים.
למרות שהחשש מפני הכחדת הדת בעקבות אחוזי ההתבוללות הגבוהים והמחסור בחינוך יהודי בבית לדורות הצעירים ריחף באוויר, השתדלו לשמור על הגחלת.

המהפכה כיבדה מאוד את היהודים כקהילה, למרות היחס השלילי לדת, לציונות ולישראל. הקובנים מעולם לא היו אנטישמים, והיהודים בקובה קיבלו את אותו היחס שקיבלו מהגרים אחרים. מעולם לא הוטלו מגבלות על בשר כשר או על ייבוא מצות ומצרכים אחרים. גם אפליה לרעה לא הופעלה כלפי היהודים למעט אותה אפליה שלה 'זכו' בעלי כל דת שהיא.
מצד שני, הממשלה פרסמה חומר אנטי ציוני ואנטי ישראלי רב, ואפילו הציגה את השואה כפרופגנדה ציונית.
הקובנים מעולם לא יכלו לקרוא ספרים של אנה פרנק, יצחק בשביס זינגר, אלי ויזל, ש"י עגנון או ברנרד מלמוד.
קובה הייתה האויב הגדול ביותר של ישראל באומות המיוחדות, ויזמה חרמות וסנקציות נגד ישראל.
אפילו האמרה הידועה לשמצה "ציונות = גזענות" מקורה בקובה.
אמנם הממשלה הקובנית והכנסייה הקובנית אף פעם לא פעלו באנטישמיות, אך כמה ספרים אנטי ציוניים עם אלמנטים אנטישמיים חזקים הוצאו לאור וחולקו ע"י הממשלה. אפילו את "הפרוטוקולים של זקני ציון", בספרדית, ניתן למצוא ללא קושי בחנויות פופולריות בקובה. ב 1991 שינתה המפלגה הקומוניסטית של קובה את מדיניות ההתנגדות שלה לדת ופתחה את שעריה למאמינים מכל הדתות.

אלפי קומוניסטים החלו למלא את הכנסיות ומעטים גם את בתי הכנסת. לראשונה אנשים דתיים יכלו להתקבל כחברי המפלגה, ולהפסיק לסבול מאפליה בקבלה לאוניברסיטה ולמקומות עבודה.
הקהילה היהודית יכלה אפוא לחדש את פעילותה באופן רשמי ופומבי ללא כל חשש אם כי עד היום יש צורך לקבל אישור ממשרד הדתות המקומי לכל פעילות דתית החורגת מן הרגיל.

כמה יהודים יש בקובה
כיום יש בקובה כ-1,000 יהודים, רובם בעיר הבירה הוואנה ומעטים בערים סנטיאגו דה קובה וקאמאגויי.
הדרך לדעת כמה יהודים יש בקובה מפתיעה: היא נסמכת על צריכת המצות בפסח. מדי שנה (מאז המהפכה) מקבלת הקהילה היהודית מוצרים כשרים לפסח מקהילות יהודיות בקנדה, בפנמה, במקסיקו ובארצות אחרות. לפי מספרי החלוקה, הקהילה יודעת לציין את המספר המדויק של היהודים במקום.

העסק הפרטי היחיד
כיום יש בקהילה היהודית בקובה שלושה בתי כנסת פעילים: בית כנסת פטרונטו, אשר הוקם בשנת 1955; בית הכנסת הספרדי, אשר נבנה ב-1956; ובית הכנסת האשכנזי והאורתודוקסי עדת ישראל. שלושת בתי הכנסת משופצים לתפארת.
בעבר בתי הכנסת היו בחורבנם, וחלקם היו מושכרים כתיאטרון או כאולם קונצרטים כדי לאפשר הכנסה מסוימת לפעילות הקהילתית ומחוסר יכולת לשמר ולהחזיק את המבנים.
בתי הכנסת שופצו על ידי תרומות של יהודים מקהילות שונות ולא בתמיכת המדינה.
תפילות מתקיימות בכל בתי הכנסת בשבתות ובחגי ישראל, ובבית כנסת עדת ישראל מתקיימים מנייני שחרית, מנחה וערבית שלוש פעמים ביום, ולאחריהם ארוחות בוקר, צהריים וערב לבאי בית הכנסת. כדי להקל על האנשים להגיע לבית הכנסת, הקהילה שולחת מיניבוס קהילתי שיאסוף את המתפללים לבית הכנסת ויחזירם לביתם.

יהודים רבים באים לבית הכנסת ומרגישים צורך לשוב ולקשור את גורלם עם יהדותם. כמו כן, מתקיימים שיעורים לילדים בבית הספר "תיקון עולם" בימי ראשון, חוגים לריקודי עם, שיעורי עברית והיסטוריה יהודית, וכן יש בקהילה ספרייה גדולה עם ספרים באידיש, בספרדית ומעט בעברית.
בנוסף יש כיום מקווה באחד מבתי הכנסת וכן חברה קדישא ובית קברות יהודי.
בחמישים השנים האחרונות לא היה רב בקהילה היהודית בקובה, אבל יש להניח שבקרוב יגבר הצורך במנהיג רוחני אשר ימשיך להעמיק את התהליך היהודי של בני הקהילה.
היה הסיבה אשר תהיה לכך שלקהילה היהודית בקובה אין רב – כי הקומוניסטים אינם רואים זאת בעין יפה או כי הסיבה היא כלכלית – הרב הקונסרבטיבי שמואל שטיינהנדלר מצ'ילה נוסע לקובה כמעט כל חודשיים. "אני עושה כל מה שהם זקוקים לו מרב בזמן שאני שם", הוא אומר. "אני משמש יועץ להנהגות יהודיות מקומיות, עובד עם מורים מקומיים, עם תנועת הנוער. אני מכוון, משגיח ומלמד את הצוות שאחראי למרבית שירותי הדת באי, חוץ מבית הכנסת עדת ישראל (בית הכנסת האורתודוכסי היחיד בקובה, ד.ק) שמקבל הדרכה מרב אורתודוכסי מפנמה. זאת קהילה יהודית חיה וקיימת. התחייה שלה התרחשה, בסיוע הג'וינט, בתחילת שנות ה-90, ואנחנו עדיין מלווים אותם כדי להבטיח את המשכיות הקהילה. למרבה הצער, הקהילה עדיין לא יכולה להתקיים כלכלית בזכות עצמה, עקב המציאות המקומית הקשה שכולנו מודעים לה. כשאתה מבקר אותם ומשתתף בפעילויות השונות שלהם, מיד מקבלים תחושה של קהילה יהודית תוססת ומסורה בעלת זהות ציונית-יהודית ברורה. מן הסתם יש עוד הרבה מה לעשות, אבל היום התחושה היא שאנחנו הולכים יד ביד. כבר אין צורך להוביל אותם. הם כבר התבגרו ויודעים כיצד לנהל את החיים היהודיים המקומיים שלהם, למרות הקשיים המתמשכים".

עד כמה שזה נשמע מוזר, התמיד בקיומו בקובה אטליז כשר.
האטליז הכשר היה פעיל במשך כל שנות המהפכה, והשלטון הקומוניסטי לא סגר אותו כפי שקרה במדינות קומוניסטיות אחרות כולל ברית המועצות לשעבר. האיטליז היה במשך כל שנות השלטון הקומוניסטי בית המסחר היחיד בבעלות פרטית בקובה.
יש שוחט מקומי, המשמש גם כחזן, בעל קורא, מלמד, גבאי ומורה, השוחט לבני הקהילה עופות ובקר.
לאוכלי הבשר הכשר בקובה יש זכויות מיוחדות. בדרך כלל, תושבי המקום מקבלים כחלק מהקצבת המזון החודשית שלהם 400 גרם עוף לאדם כל עשרה ימים. אוכלי הבשר הכשר זכאים ל 400 גרם בשר בקר בכל עשרה ימים, וכמובן שיש בכך יתרון גדול.

בשנים האחרונות צעירים ומבוגרים קיימו את מצוות ברית המילה, לאחר שבמשך שנים היו מנועים מלמול ילדים ומבוגרים. רבים עברו גיור קונסרבטיבי והתחתנו בחופה וקידושין.
יש לציין שלמרות העמדות הפוליטיות של קובה כלפי מדינת ישראל, יהודים מורשים לעלות לארץ לאחר תהליך מסוים של השגת אישור מהממשל.
לאחרונה גם הוקמה אנדרטה לזכר השואה בהוואנה. האנדרטה הוקמה על ידי העירייה במקום ייחודי, בחצר אחורית של כנסייה בעיר.
המקום נמצא באחריות הקהילה היהודית בעיר, והיא דואגת לשמור ולטפח את המקום.

המשך הדרך
במסמך ייחודי ומרגש עד דמעות, תיארה הקהילה היהודית בקובה לפני שנים את החזון שלה בהקמת קהילה וחיים יהודיים בקובה.
המסמך המלמד על גישה יהודית וציונית לא פורסם בעבר והגיע לידי בדרך לא דרך. לדעתי הוא יכול לשמש כטקסט יסוד בחינוך היהודי בארץ וברחבי העולם וכמקור השראה לציונות אז והיום.
הטקסט נכתב בשנת 1951, בהיות הקהילה היהודית בקובה בשיא פריחתה, ומעניין מאוד לדעתי לקרוא את המסמך בפרספקטיבה היסטורית 60 שנה יותר מאוחר.

זו מגילת היסוד אשר נכתבה בהנחת אבן הפינה לבית היישוב היהודי בהוואנה:
היום, 17 ביוני שנת 1951 תחת ממשלתו של נשיא מדינת קובה ד"ר קארלוס סאקאראס, י"ג ימים לחודש סיון, שנת ה' אלפים תשי"א לבריאת העולם,
אלף תתפ"א לחורבן בית מקדשנו, השנה הרביעית למדינת ישראל בנשיאותו של פרופ' ד"ר חיים בן עוזר וויצמן, במעמד ראשי המוסדות ובאי כח של היישוב היהודי בקובה ובנוכחותו של הרב דקהילת הבנה, הרב ר' מאיר רוזנבוים, אנו מצהירים:
"שאנחנו תושבי קובה, בני הישוב היהודי שהנהו כיום אוד מוצל מאש, משארית הפליטה של קהילות ישראל בתפוצות אירופה, שבתוך חרבותיה הושמד שליש שלם של עמנו במלחמתו הנואשת בימי השואה והשמד עם מפלצת הזוועה של ראשי צוררי ישראל- היטלער הרשע יימח שמו וזכרו.
התאספנו היום פה הבנה בירת מדינת קובה בטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ולבית הישוב היהודי בקובה, שישמש בית נאמן לתרבות ולרוח ישראל סבא, שיאציל מהודו ומברכתו על הישוב היהודי בקובה להעלאת רמתו הרוחנית, להחזיק מעמד ולשמור את שלהבת העבר והווה והעתיד גם יחד של עמנו עם עולם אשר בם התמזגו האמת והצדק היפה והנשגב כיסופינו ושאיפתנו מדור דור, ובשעה חגיגית זו תאמצנו תקוותנו שהישג תרבותי וחינוכי זה ישמש בסיס לנו ולבנינו ולבני בנינו להמשכת קיומנו בתור יהודים הנאמנים לעמם ולארצם ולמולדתם ושלא ימוש מליבנו ומלב הבאים אחרינו דמות המולדת הנכספת המפרפרת בייסורי גאולתה" ועל זה באנו על החתום…. (חתימת כל חברי הקהילה פטרונט)

קשה לקרוא מילים מרגשות אלו על רקע הגלות הרוחנית של יהודי הקהילה במשך שנות המהפכה הקומוניסטית, אולם מאידך קשה שלא להתרשם מתעצומות הנפש אשר עומדות ביסוד מגילת יסוד זו, שהצליחו לשמור על היהדות והיהודים במשך השנים ולאפשר את חידוש החיים היהודיים בא"י.
האם יהדות קובה תתחדש ותשוב לימי תפארתה ?
האם היהודים הקובנים שעזבו לאחר המהפכה ישובו אליה בקרוב ?
נדמה שיש סיכויים גדולים להרחבת הקהילה היהודית בקובה, לא רק מתוך תושבי האי הנוכחיים, אלא על ידי יהודים ממוצא קובני שעזבו את האי לאחר המהפכה.
הקשר הנפשי בין יוצאי קובה לאי הוא עמוק, ורבים מבין אלו שהחליטו לעזוב בגלל השלטון הקומוניסטי עשויים להחליט לחזור למדינה כאשר זו תשוב לשלטון דמוקרטי.
בעקבות רפורמה שאושרה בקונגרס הקובני בשנת 1992 שקבעה שקובנים יכולים לקיים את דתם ולהישאר חברים פעילים במפלגה הקומוניסטית, החלה תחילת תחייתה המחודשת של יהדות קובה והתרבות שלה, זאת אחרי שנים של התבוללות.
ואכן, כיום רוחות של דמוקרטיה החלו לנשב בקובה, ויש להניח שבעוד מספר שנים בתי הכנסת המשופצים יחזרו להיות פעילים ומלאים אדם.
אין בדברים אלו דברי נבואה, אלא הסתכלות סוציולוגית והיסטורית על דרך חידושן של קהילות ועל גלגוליהם של יהודים בעולם, וייתכן שבסופו של דבר תהיה זו מעין "נבואה המגשימה את עצמה"…

קשה לתאר את הרצון ואת המאמץ של הקהילה והיהודים לקיים את החזון הראשוני של מייסדי הקהילה, ואת אמונתם בדברי התלמוד הירושלמי (ט,א): "כל עוד אדם נושם אסור לו לאבד תקווה". נדמה שדבריו של ההיסטוריון היהודי היינריך גרץ היו נכונים לאורך ההיסטוריה: "ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של הקרבה ולימוד, אך גם היסטוריה של אמונה ותקווה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll Up גלילה למעלה דילוג לתוכן